פעמוני הרגעה

סָבְתָא שֶׁלִּי נוֹעֶלֶת מַגְּפֵי גּוּמִי גַּם בַּקַּיִץ 

מְיַשֶּׁרֶת אֶת קַצְווֹת הַהֲדָרִים

מְנַחֶמֶת אֶת הַנְּשִׁירִים

יְשֵׁנָה רְפוּיָה עַל סְטֵן דָּרוּךְ 

לְכָל מִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ לְהִשָּׁאֵר וּלְהִתְכַּרְבֵּל

הִיא עוֹנָה: זֶה בֶּאֱמֶת נֶחְמָד,

אֲבָל יֵשׁ לִי חֲלִיבָה עַל הָרֹאשׁ 

וְהַיָּדַיִם שֶׁלְּךָ כָּל כָּךְ רַכּוֹת 

הִיא אוֹמֶרֶת: אַהֲבָה הִיא אֵמוּן 

וְרָחוֹק זֶה רַק כַּמָּה פְּעָמִים קָרוֹב 

כְּשֶׁאֲנִי שׁוֹאֶלֶת מָה יִהְיֶה עִם הָעוֹלָם שֶׁהוֹלֵךְ וְסוֹגֵר עָלֵינוּ 

הִיא מְלַטֶּפֶת לִי אֶת הַלֶּחִי וְאוֹמֶרֶת: נוּ, נוּ,

תָּמִיד יֵשׁ מִישֶׁהוּ שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁהַבְּעָיוֹת שֶׁלּוֹ יֵעָלְמוּ אִם רַק נֶעֱלַם

וְתִזְכְּרִי שֶׁעַקְרָב זוֹקֵר זָנָב מִפַּחַד  

וּבְסוֹף הַיּוֹם הוּא הוֹלֵךְ לִישֹׁן 

עִם הָעֹקֶץ שֶׁל עַצְמוֹ

השבוע עברתי בין הקינמון במטע שהלכה לו ההשקיה, ה”נראה לאחרונה” בווטסאפ של הבן החייל, המיילים המשתכפלים כמו גרבילים מיוחמים, המחשבות על החטופים ממש לפני האי-הירדמות… 

אבל בעיקר התגעגעתי השבוע לקול של סבתא שלי, שבטח הייתה מניפה יד מבטלת ואומרת שמאז שחר ההיסטוריה יש מי שרוצה להיפטר מאיתנו והנה אנחנו עוד כאן, ומוסיפה: בא לך פרוסה עם טחינה גולמית וסוכר?

---

פרט מידע לא שימוש

יש שמועה על פיה אם סיזיפוס היה מגלגל את הסלע במעלה ההר 50,000 שנים היא הייתה הופכת לגּוּלָּה. או במילים אחרות גם עונש ניצחי הופך בסוף למשהו שאפשר להכניס לכיס.