חופן עפר מלוח

בְּיוֹם הָעַצְמָאוּת

עָשִׂינוּ עַל הָאֵשׁ

יְדִידוּתִית,

מֵעֵין אֵרוּעַ לְבָבִי.

פָּרוֹת צְלוּיוֹת 

שָׁכְחוּ אֶת הָאָחוּ 

הַשֵּׁפֶל לָעַג לַגֵּאוּת,

הַהֲגִינוּת יְפֵהפִיָּה 

מֻרְדֶּמֶת

(הֻלְעֲטָה בְּכַדּוּרֵי

שִׂנְאָה)

הָיִינוּ עַם חָפְשִׁי

בְּ..אַרְצָה!

נָבַחְנוּ עַל הַכֶּלֶב

סָעַדְנוּ אֶת לִבֵּנוּ

הַשֻּׁלְחָן עָמוּס

לְעַיְּפָהּ

בַּעֲלַת הַבַּיִת

שָׁכַחְנוּ מֵאֵלּוּ

הַמְּשַׁלְּמִים מְחִיר,

בַּשֵּׁנִי לְחֹדֶשׁ יֵרֵד 

הָאַשְׁרַאי 

וְטוֹב לוֹ 

ממרי פופינס הממליצה להוריד את התרופה המרה עם כפית סוכר ועד מילים רכות המתארות דברים קשים כמו "ארוע לבבי" או "מרחב מוגן" - הפניית המבט מן הקושי היא לפעמים צורך. 

האם תמיד נכון להסתכל על חצי הכוס המלאה? ומה עם שמינית הכוס המלאה? האם כחברה יש לנו אחריות להישיר מבט ולראות את הקושי של אחרים?

---

פרט מידע לא שימוש

ברומא העתיקה, קאטו הזקן סיים כל נאום שלו בסנאט, לא משנה על איזה נושא, במשפט: "מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את קרתגו." האיש היה נחוש. הרומאים בסוף אכן השמידו את קרתגו וכאקט סימלי, או פרקטי פיזרו מלח על אדמת קרתגו כדי לוודא שדבר לעולם לא יצמח שם שוב.

"Ceterum censeo Carthaginem esse delendam,"